היא קראו לה לירון. עיניים ירוקות, עור בצבע חיטה ושפת גוף שידעה בדיוק מה לומר גם כשלא נאמר דבר. היא לא חלמה בילדותה להיות נערת ליווי, אבל המציאות טוותה את דרכה. עם השנים, היא למדה לבחור את הלקוחות, את הגבולות, ואת המבט שאומר "כאן נגמר המשחק".

יום אחד, בערב של סוף ספטמבר, כשקיץ נדבק עדיין למדרכות תל אביב, הוא נכנס לדירה בנווה צדק. גבר צרפתי – גבוה, לבוש בפשטות יוקרתית, עם מבט מתנצל קלות, כאילו אינו בטוח שזה המקום שבו הוא צריך להיות. קראו לו תיאו.

המבט הראשון ביניהם לא היה של לקוחה ולקוח. הוא היה של שני אנשים שמזהים משהו מוכר בתוך הזרות.

הפגישה הראשונה נמשכה שעה. אבל הייתה בה שתיקה אחרת. אחרי שעה, הוא שאל אם תוכל להישאר עוד קצת. לא בשביל מגע – בשביל שיחה. היא נשארה. כך גם בלילה הבא. ואחריו.

בכל ערב הם דיברו יותר, נגעו פחות. דיברו על יין – תיאו היה סומלייה בפריז. על ילדות בצרפת מול ילדות באשקלון. על מוזיקה. על געגועים שאי אפשר להסביר.

ערב אחד, בזמן שהיא ניגשה לסגור את התריסים, הוא אחז בידה בעדינות וביקש: "אל תלכי עוד. לא הלילה."

וכאן – הרומנטיקה החלה לקבל צורה אחרת. הפכו למאהבים לא רק בגוף, אלא בנפש.