אנה ודיאנה הכירו בדירה קטנה במרכז הארץ, באחד מאותם ערבים שבהם העיר נראית מוארת מבחוץ, אבל בפנים הלב מרגיש עייף. שתיהן עבדו כאחת מאותן נערות ליווי, לא מפני שזה היה החלום שלהן, אלא מפני שהחיים הובילו אותן לשם בדרכים שונות.
אנה הייתה שקטה ומחושבת. היא אהבה ספרים, מוזיקה ישנה וקפה חזק בלי סוכר. דיאנה הייתה ההפך הגמור ממנה: מצחיקה, צבעונית, תמיד עם בדיחה מוכנה, גם כשהעיניים שלה סיפרו סיפור אחר. למרות השוני ביניהן, הן הפכו לחברות הכי טובות. הן הבינו זו את זו בלי הרבה מילים.
עם הזמן, שתיהן הרגישו שהן רוצות יותר. לא רק לצאת מהעיסוק שלהן, אלא להרגיש שמישהו רואה אותן באמת. לא לפי העבר שלהן, לא לפי העבודה שלהן, אלא לפי הלב, החלומות והאדם שהן היו בפנים.
אנה פגשה את נועם במקרה, בספרייה עירונית ברמת גן. היא חיפשה ספר ישן, והוא עזר לה למצוא אותו. בהתחלה היא פחדה להתקרב. היא הייתה בטוחה שאם יידע על עברה, הוא יתרחק. אבל נועם היה אדם סבלני. הוא לא לחץ, לא חקר, ולא שפט. לאט לאט אנה למדה לסמוך עליו. כשסיפרה לו את האמת, היא רעדה מפחד. נועם שתק רגע, ואז אמר לה: “אני לא מתאהב בעבר שלך. אני מתאהב במי שאת עכשיו.”
דיאנה פגשה את אלון בדרך אחרת לגמרי. היא התנדבה בסדנת איפור לנערות בסיכון, ושם הוא היה מדריך חברתי. הוא שם לב לחום שלה, ליכולת שלה להצחיק בנות שבקושי חייכו, ולכוח שהיה בה להרים אחרות גם כשהיא עצמה נשברה לא פעם. דיאנה ניסתה להרחיק אותו, כי פחדה להיפגע. אבל אלון נשאר. לא כדי להציל אותה, אלא כדי ללכת איתה יד ביד כשהיא בחרה להציל את עצמה.
הדרך לא הייתה פשוטה. היו רגעים של בושה, פחדים, שיחות קשות ודמעות. אנה ודיאנה היו צריכות ללמוד שהן ראויות לאהבה גם אחרי פרקים כואבים בחיים. בני הזוג שלהן היו צריכים ללמוד להקשיב, להכיל ולא לתת לדעות של אחרים לנהל להם את הלב.
בסופו של דבר, שתיהן בנו לעצמן חיים חדשים. אנה פתחה חנות קטנה לספרים יד שנייה, ודיאנה התחילה ללמד איפור וסגנון אישי לנשים שרצו לפתוח דף חדש. הן לא מחקו את העבר שלהן, אבל גם לא נתנו לו להגדיר את העתיד.
והסיפור שלהן הפך לסיפור על תקווה: שלפעמים דווקא מי שעברה דרך חשוכה, יודעת להעריך יותר מכל את האור.