הם כבר לא קבעו. תיאו פשוט היה מגיע. לפעמים עם בקבוק יין, לפעמים רק עם חיוך. לירון כבר לא הייתה לובשת את מה שמצופה, אלא את מה שנוח לה. שיער רטוב מהמקלחת, גופייה רחבה, רגליים יחפות על רצפת העץ. כך גם באותו ערב.

הגשם טפטף חרישית. תל אביב נראתה פתאום פריזאית יותר – רטובה, חמה, כאילו קצת נוסטלגית.

"את מכירה את אדית פיאף?" הוא שאל פתאום, בזמן שעמדו במטבח הקטן שלה, חולקים צלחת גבינות פשוטה.

"את מי?" חייכה, מחקה מבטא צרפתי עילג.

הוא הוציא את הטלפון, חיפש שיר. הצלילים הראשונים של La Vie en Rose מילאו את החדר. לירון עמדה רגע, מופתעת, ואז הוא הושיט את ידו. בלי מילים. רק מבט, רק כף יד שמזמינה. והיא – כמו מישהי שתמיד חיכתה בדיוק לרגע הזה – הניחה את ידה בידו.

הם לא רקדו לפי כללים. זה לא היה סלואו של חתונות ולא טנגו של שיעורי מחול. זו הייתה תנועה טבעית של שני אנשים שרצו להתקרב מבלי למהר. רגליו הובילו, והיא נסמכה עליו. מצחם נגע, שפתיים כמעט נצמדו – אבל לא. לא עדיין.

"אני לא זוכר מתי רקדתי ככה," הוא לחש.

"אני לא זוכרת שרציתי שיישאר מישהו אחרי הריקוד," היא ענתה כמו נערת ליווי מקצועית….

הם המשיכו, כמעט בלי לנשום. עד שתיאו עצר, הביט בה בעיניים כהות ואמר בצרפתית חרישית:
"Tu es plus qu’un moment."
(את יותר מרגע.)