הן לא חשבו שהמסע לישראל ייראה כך.
כאשר קמילה, לוסיה ובלה עזבו את בואנוס איירס, הן דמיינו מדינה שטופת שמש, גברים נדיבים, והרפתקה יוצאת דופן במזרח התיכון. שלוש נערות ליווי, צעירות ונועזות, שהוזמנו על ידי סוכנות בינלאומית לסבב "אירוח פרטי" במרכז תל אביב – לא תיארו לעצמן שבאותו שבוע בדיוק תישמע אזעקה ראשונה.

הן הגיעו בלילה חמים, השדרה מלאה בבתי קפה פתוחים, הריחות של ים ופלפל חריף באוויר. קמילה סיימה לימודי פסיכולוגיה חלקיים, לוסיה הייתה רקדנית לשעבר, ובלה בכלל חלמה להיות צלמת. הן בחרו בדרך חייהן בידיעה – תוך מודעות, ולא מעט תקווה לעתיד טוב יותר.

"זו רק תקופה קצרה," אמרה לוסיה כשנחתו. "אחר כך נטוס לאיביזה."
אבל אז – האזעקה הראשונה.

ביום השלישי לשהותן, בעת ששהו בדירת Airbnb ברחוב בוגרשוב, נשמעה צפירה עולה ויורדת. בלה, שרק התחילה לצלם את השקיעה מהמרפסת, קפאה במקומה. קמילה קראה מתוך האינסטינקט את האפליקציה "פיקוד העורף" שהורידו מהרגע שהגיעו. "יש מקלט בקומה מינוס אחת. רוצות לרדת?"

במקלט, בין זוג קשישים עם כלב ובחורה שגרה בקומה השלישית, הן מצאו את עצמן לראשונה כלא רק "נערות ליווי", אלא פשוט שלוש צעירות זרות, מבוהלות, עטופות בשמיכות חורף עם כתוביות בעברית.

הלקוחות, כצפוי, החלו לבטל. חלקם הודיעו שהם בצו 8, אחרים פשוט נעלמו מהוואטסאפ. השהות שתוכננה להיות רווחית הפכה למאתגרת.

אבל בתוך הכאוס, החלה להתפתח חברות אמיצה בין השלוש. הן בילו יותר זמן זו עם זו, שיתפו סיפורים מהעבר, צחקו, בישלו יחד פסטה בסיר אחד. בלילות, בזמן שהאורות ברחוב כבו ואיומי ירי רקטות המשיכו, הן ישבו במעגל בסלון, שותקות, או מחליפות שירים מארגנטינה בספרדית שקטה.

ביום חמישי, הופיעה הודעה מלקוח קבוע שהציע להן להגיע לביתו בצפון. הוא כתב: "יש פה שקט, אין אזעקות. תבואו – אני גם יכול לארח אתכן כמה ימים." אחרי התלבטות, הן הסכימו.

הדרך צפונה הייתה מתוחה. תחנות ריקות, כבישים שוממים, ומוזיקה שקטה באוזניות. כשהגיעו לביתו, גילו וילה מבודדת מול שדות ירוקים. האיש – גבר בשנות השישים לחייו, גרוש ואדיב – קיבל אותן בכוסות תה. הוא לא ביקש כלום. רק הציע להן מקום בטוח לישון.

"אתן לא רק נערות ליווי", הוא אמר. "אתן אורחות כאן. בני אדם לפני הכול."

המילים הללו הפכו עבורן למפנה רגשי. אולי בפעם הראשונה בחייהן הרגישו שהן לא רק תפקיד, אלא סיפור – חלק מהמרקם האנושי הבלתי צפוי של הארץ הזו.

ביום האחרון שלהן בישראל, כשכבר היה ברור שהן לא יישארו לעוד סבב עבודה, הן ירדו לים. ישבו על החוף עם בקבוק קאווה, והביטו באופק. "המסע הזה לא הביא כסף כמו שציפינו," אמרה קמילה. "אבל הוא שינה אותי."

לוסיה צחקה. "אנחנו נערות ליווי, אבל גם נשים עם לב, זיכרונות, וחוויות שיספרו יום אחד סיפור אחר."

והן ידעו, שישראל כבר לא תהיה עוד סתם יעד – אלא חוויה שצרובה בהן לעד.