נועה לא אהבה כדורגל. מבחינתה, זה היה רעש, זיעה, ו-22 גברים שרודפים אחרי כדור. היא עבדה במשרד פרסום קטן בתל אביב בסמוך לאותן דירות דיסקרטיות, רצה בין בריפים ופגישות, והדבר הכי קרוב לספורט שהיה לה זה הליכה מהאוטו לאספרסו בר.

אבל אז הגיעה קמפיין חדש: מותג בגדי ספורט בינלאומי, עם פרזנטור – שחקן נבחרת ישראל, הליגיונר, הגולש מהכותרות — ליאב מזרחי.

"את תהיי האחראית על הליווי הקריאייטיבי ביום הצילומים," אמרה לה הבוסית.
נועה גלגלה עיניים. "מעולה. עוד כדורגלן עם אגו."

יום הצילומים נערך באצטדיון ריק. שמש, צוות צילום, קפה גרוע. ואז הוא הגיע.

גבוה, שזוף, עם נוכחות שקטה. הוא לחץ ידיים לכולם, התבדח עם התאורן, וכשהגיע אליה, פשוט חייך ואמר:
"נועה, נכון? שמעתי עלייך. הקריאייטיב שלך בועט."

היא לא ציפתה לזה. לא לטון, לא לדרך שבה הביט בה — לא כמו עוד פנים בהפקה, אלא כמו מישהי שיש לה מקום.

היום עבר מהר. ליאב היה מקצועי, מצחיק, והפתיע אותה כשהציע רעיונות משלו. בסוף הצילומים, הוא ניגש אליה.
"אני לא אוהב מסיבות יח"צ. רוצה לבוא איתי לאכול משהו נורמלי אחרי זה?"

היא לא ענתה מיד. זה היה מוזר. לא מתאים לה. אבל משהו בו שידר… אמת.

הם הלכו לפיצריה קטנה בדרום העיר. בלי פלאשים, בלי עוקבים, רק הם.

הוא דיבר אחרת. לא קלישאות. סיפר על הלחץ, הבדידות במלונות, על המשחק שהפסיד לו את המונדיאל, על אמא שלו שעדיין מתקשרת לפני כל משחק.

היא סיפרה לו על הקריירה, על חיי הלילה שהיא מזייפת חיוך בתוכם, על התחושה שהיא חכמה מדי בשביל העולם הזה — ולא מרגישה את זה רוב הזמן.

כשהוא ליווה אותה הביתה, לא היה נשיקה. רק חיבוק ארוך, כזה שמרגישים ממנו את כל מה שלא נאמר.

הם התחילו להתכתב. שיחות ארוכות בלילה. בדיחות פרטיות. חיבור אמיתי.

אבל לא הכל היה קל.

פפראצי התחילו לצלם. בלוגים ריכלו. כתבות שואלות "מי הבחורה שנכנסה ללב של הכוכב?"
נועה שנאה את זה. היא לא ביקשה להיות חלק מהעולם הזה.

"את לא רוצה שאני אהיה איתך בגלוי?" הוא שאל בלילה אחד, כשהם התחבאו בדירה שלו ברמת השרון.

"אני רוצה אותך," היא ענתה. "לא את הקרקס."

הוא שתק רגע.
"אני מבין. אבל תדעי שאני לא הולך לשחק לפי החוקים של אף אחד — חוץ משלנו."

אחרי כמה חודשים, היא הופיעה לצידו בטקס פרסי הספורט. בשמלה שחורה פשוטה, שיער פזור, ולב פועם.

הצלמים רעמו. היא החזיקה את ידו. הוא לחש לה:
"ברוכה הבאה למגרש שלי."

והיא חייכה. כי בפעם הראשונה, היא לא הייתה על הקווים — אלא במשחק. אמיתי.