שמה היה אולנה. היא גדלה בעיירה קטנה ליד חרקוב, במזרח אוקראינה. ילדותה הייתה קשה כבר לפני שהטנקים הרוסיים חצו את הגבול. אביה שתה, אמה נעלמה כשהייתה בת 12. בגיל 17, עם שיער בלונדיני מושלם ועיניים כמו קרח, היא ברחה מהבית ועלתה על רכבת לקייב.

שם היא גילתה איך העולם באמת עובד – גברים עם כסף מקבלים מה שהם רוצים, ונשים כמוה מוכרות מה שנשאר מהתמימות. היא נכנסה לעולם הליווי כמעט במקרה כאחת מאותן נערות ליווי . גבר אחד במסעדה הציע לה "עבודה קלה". ההתחלה הייתה קשה, אבל היא התרגלה. אחר כך הגיעו לקוחות עשירים. טורקיה. קפריסין. דובאי.

בגיל 25, היא כבר לא הייתה רק נערת ליווי – היא ניהלה את עצמה. ידעה לבחור לקוחות. דרשה תשלום מראש. לא רצתה אהבה, רק שקט.

אבל אז, ערב אחד, בקפריסין, היא פגשה קצין סורי לשעבר, גולה, שיכור ומרוסק. הם שוחחו שעות. הוא סיפר לה איך ברח מארצו, איך הקריב הכול, איך נמאס לו לחיות חיים מזויפים.

"ומה איתך?" שאל אותה לבסוף.
היא שתקה. זה היה רגע נדיר בו משהו סדק את הקליפה.

שבוע אחר כך היא ארזה תיק והזמינה כרטיס לדמשק.

היא הגיעה דרך ביירות. שילמה למבריח כדי להיכנס לסוריה מהצפון. לא בגלל שהיא חיפשה גאולה. לא מתוך רומנטיקה. אלא כי רצתה מקום שבו לאף אחד אין אשליות. מקום שבו הכול שרוף, ודווקא שם אפשר לבנות משהו חדש.

היא הגיעה לעיר טרטוס. שכרה חדר, התנדבה בארגון נשים שחיפש דרך לשקם פליטות ממחנות. היא לא דיברה על עברה. אבל היא ידעה לזהות מבטים של נשים שחוו אלימות. היא ידעה להקשיב. והיא הייתה חזקה.

חודשים עברו. היא הפסיקה להתאפר. החליפה את השמלות הצמודות לג'ינסים דהויים. אף אחד לא זיהה בה את אולנה של פעם.

אבל העולם לא שוכח.

יום אחד הופיע מישהו מהעבר שלה – לקוח ישן. הוא ניסה "להזכיר לה מי היא באמת".
היא הביטה בו, עייפה.

"אני לא מי שהייתי. ואני לא חוזרת לשם."

הוא צחק בזלזול. "את תשכחי שאת לא שייכת לפה."
"זה נכון," היא אמרה. "אבל עכשיו – גם לשם אני כבר לא שייכת."

באותו לילה היא פתחה קבוצת תמיכה חדשה – לנשים שנמלטו מסחר בבני אדם. היא התחילה לדבר. לשתף. לא בשם אולנה – אלא בשם החדש שבחרה לעצמה: אלה.

אלה התעוררה באותו לילה מזיעה. החלון היה פתוח, וצל של אדם חלף ברחוב מתחת. הרגעים ההם, עם אותו לקוח לשעבר, החזירו אליה תמונות שהיא חשבה שקברה – חדרי מלון יקרים עם דלתות נעולות, מבטים שלא שאלו אם היא מסכימה, תחושת גוף זר.

אבל כאן, בטרטוס, היא לא הסכימה לשתוק. לא הפעם.

למחרת בבוקר היא הלכה לארגון הנשים המקומי והודיעה שהיא רוצה להקים קבוצה: מפגש שבועי לנשים ששרדו זנות, הברחה, אונס. בהתחלה היו ספקנים. "אצלנו לא מדברים על זה," אמרה אחת העובדות הוותיקות.

"זה בדיוק הבעיה," ענתה אלה.

בפגישה הראשונה הופיעו רק שתיים. שתיהן צעירות, פליטות מכפר ליד אידליב. אחת שתקה. השנייה לא הפסיקה לבכות. אלה לא ניסתה להרגיע. רק שתקה איתן.

שבוע אחר כך – הגיעו ארבע. ואז שבע.
הן לא קראו לזה "טיפול" או "שיקום". הן קראו לזה פשוט הקול שלנו.

יום אחד הופיעה צעירה בשם לילה, בת 19. היא סיפרה, בלחש, איך ברחה ממחנה פליטים בירדן אחרי שקרוב משפחה ניסה למכור אותה. היא חצתה את הגבול לבדה.

"אני לא יודעת איך לחיות עכשיו," אמרה.

אלה לקחה את ידה. "גם אני לא ידעתי. עד שהתחלתי לעזור לאחרות."

אבל העניינים הסתבכו.

האיש שפגש אותה לפני שבוע – אותו לקוח – חזר. הפעם לא לבד. הוא הגיע עם שניים נוספים, עמד מחוץ למרכז, צילם בטלפון.

היא ידעה מה זה. איום.

באותו ערב, אלה ישבה וכתבה אימייל מפורט למכרים מהעבר – עיתונאי צרפתי, עו"ד טורקייה שפעם ייצגה נשים שהבריחו עצמן מהאמירויות.

היא שלחה עדויות, סיפורים, תמונות. וביקשה דבר אחד: הגנה משפטית על הנשים. שיכירו בהן כקרבנות סחר. שיתנו להן אפשרות לצאת.

הגלגל החל לזוז.

שבועיים לאחר מכן, הופיעה כתבה ב"לה מונד". "נשים נשכחות מסוריה: מי דואג לקרבנות הסחר שנשארו מאחור?"
פניה של אלה הופיעו בטשטוש. היא לא ביקשה להיות הסיפור – רק לפתוח את הדלת.

כשהגיעה למרכז באותו בוקר, לילה חיבקה אותה בפעם הראשונה.
"פעם פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים," אמרה.
"עכשיו שיביטו הם."