הלילה ירד על העיר, שוטף את השמיים באור ניאון מרצד, ואני נשארתי לבד במשרד, שוב. בין מסמכים ודוחות, שקט עמוק עטף את כל הקומה החמישית — רק זמזום המחשב ומחשבותיי קטעו את הדממה באותה דירה דיסקרטית .
כשהדלת נפתחה בפתאומיות, הוא עמד שם — אלון — מנהל הפיתוח החדש, עם חיוך שקט וג'ינס כהה שהחמיא לו בלי להתאמץ. "ראיתי אור דולק… חשבתי שאולי את עוד כאן," הוא אמר בקול עמוק. "יש מוצר חדש שאני עובד עליו… רציתי לשמוע את דעתך."
"עוד חמש דקות ואני שלך," חייכתי.
"נשמע כמו הצעה שאי אפשר לסרב לה," הוא חייך בחזרה והלך.
כמה דקות אחר כך דפקתי על דלת משרדו. הוא כבר הספיק לכבות את רוב האורות – רק מנורת שולחן הטילה אור זהוב וחמים. כל הקומה הייתה שקטה, כאילו הזמן עמד מלכת.
"תיכנסי," הוא אמר ברכות.
הייתה שתיקה קטנה, כזו שלא חייבת מילים. עמדנו קרובים. קרובים מדי. הוא הביט בי ארוכות, כאילו מנסה להבין אם גם אני מרגישה את מה שהוא מרגיש. ואז — לאט, בלי בהלה — הניח את כף ידו על שלי. לא רעדתי, להפך. הייתה תחושת חום, שייכות, כאילו סוף סוף משהו מסתדר.
"אני מרגיש שאנחנו הולכים מסביב לזה כבר יותר מדי זמן," הוא לחש, כמעט בלחישה.
"גם אני," עניתי לו, בקול שהיה שייך למישהי אחרת — בטוחה, ברורה בעצמה.
הוא התקרב עוד קצת, מצחו נגע בשלי, ואז — ברכות זהירה, כאילו הזמן עצר את נשימתו — שפתיו נגעו בשפתיי. הנשיקה הייתה רכה, שקטה, אך מלאה באותו חשמל שאגרנו כל החודשים האחרונים של מבטים גנובים במסדרונות.
הוא ליטף לי את הלחי, ואז ליטף את שערי. אני נשענתי אליו, נותנת לגוף שלי להיסחף לתוך הרגע. ידו נחה בעדינות על גבי, מחזיקה אותי כאילו אני הדבר הכי חשוב לו בעולם.
לא היינו צריכים לומר הרבה. הרגש דיבר בשפתו.
השעות הבאות לא נמדדו לפי השעון, אלא לפי הנשימות, המבטים, הרגעים הקטנים. מתישהו לפנות בוקר, כשכבר לא היה צורך במסכות או בגינונים, ישבנו יחד על הספה הקטנה שבפינת משרדו, שותים קפה ומדברים על דברים אחרים — על אהבה, על חלומות, על מה שמותר… ומה שלא תמיד.
"את חושבת שזה מסובך מדי?" הוא שאל, עיניו נעוצות בשלי.
"אני חושבת שזה אמיתי מדי בשביל להתעלם מזה," עניתי, מניחה ראש על כתפו.
ומאז, שום דבר לא באמת היה אותו דבר.
ביום למחרת, כשנכנסתי למשרד, המסדרון נראה בדיוק אותו דבר. הקירות, המכונה לקפה, אפילו הכרוז שברקע עם ההודעה הסתמית על סדנת ניהול זמן — הכל נשאר אותו דבר.
אבל משהו בי, בתוכי, השתנה.
החיוך הקטן שניסיתי להסתיר לא עזר. מירי מהשיווק מיד קלטה:
"קרה משהו טוב?" היא שאלה, ממצמצת לעברי.
"סתם, ישנתי טוב," גיחכתי. חצי שקר.
פגשתי את אלון בפינת הקפה. הוא הביט בי באותו מבט רגוע, בוחן, לא לוחץ. כאילו כל מה שהיה בינינו בלילה הקודם קיים בתוך בועה פרטית, שמורה, אף אחד לא צריך לדעת.
"ערב טוב היה אתמול," הוא אמר בקול נמוך, שקט.
"מאוד," עניתי, "אבל אנחנו עובדים, זוכר?"
"אני לא שוכח. אבל זה לא סותר, את יודעת."
למשך שבועות הסתובבנו בינינו כמו שני אנשים ששומרים סוד מתוק, מריר. הוא היה שולח לי הודעות קצרות:
"מזכירה לי איך נשמעת הנשימה שלך כשאת מתרגשת."
"רוצה לפגוש אותך אחרי העבודה – רק לדבר, נשבע."
בכל פעם שראיתי את שמו על המסך שלי, לבי דפק חזק יותר.
והיו גם רגעים קשים.
יום אחד, כשחזר מפגישה עם משקיעים, ראיתי אותו עייף מתמיד. הוא נכנס אליי לחדר, הניח את המחשב הנייד בצד, ואז הסתכל עליי במבט אחר. פגיע. פתוח.
"אני לא יודע איך להמשיך ככה," הוא לחש.
"אתה מתכוון אלינו?" שאלתי, לראשונה בלי מגננות.
"כן. זה לא קל… מצד אחד את הדבר הכי טוב שקרה לי כבר שנים. מצד שני, אנחנו תקועים בין הרצוי למצוי."
שתקתי. הלב שלי אמר לו "קח אותי", אבל הראש הזהיר: "אל תמהר".
"אני לא רוצה לפגוע באף אחד," הוא הוסיף. "אבל אני גם לא מסוגל להתעלם ממך."
הרכנתי אליו את ראשי, קרובה מספיק כדי שיריח את השמפו שלי, רחוקה מספיק כדי לא לשבור את הקו הדק של איפוק.
"אני לא מבקשת שתבטיח לי שום דבר," אמרתי. "רק שתהיה אמיתי."
הוא הנהן. ובאותו ערב, ישבנו שוב — באותו משרד, אותה מנורת שולחן, אותה אווירה חמה — אבל הפעם לא התנשקנו. רק דיברנו. פתחנו קלפים, חשפנו פצעים ישנים. הרגשתי את הקשר בינינו מעמיק, מתבגר.
ולפני שיצאתי, הוא אחז בידי.
"אם תהיה לי רק הזדמנות אחת לחיות באמת – אני רוצה שהיא תהיה איתך."