השם שלה היה לואנה.
עור בצבע קפה מתוק, שיער גלי עד המותניים, צחוק שהיה יכול לשבור חומות. היא נחתה בתל אביב אחרי מסע ארוך — ברזיל, מדריד, עמאן, ואז באוטובוס חורק לגבול.
היא לא באה בשביל זה. לא תכננה. אבל החיים לא תמיד שואלים שאלות. תוך חודש מצאה את עצמה ברחוב, עם דרכון זר, בלי כסף, ועם ברירה אחת: לשרוד.
רמי היה זה שאסף אותה. סרסור עם עיניים קפואות, זקן מדויק, וידיים שתמיד היו בכיסים. הוא ראה בה משהו — פוטנציאל. היא הייתה שונה: ריח של חום, חיוך של חיים.
רמי לא התאהב. לפחות לא מיד. הוא היה מקצוען. למד להדוף רגשות כמו שמדחיקים חובות. אבל לואנה נערת ליווי תמימה שברה לו את השגרה. היא צחקה גם כשהייתה שבורה. היא סיפרה סיפורים על ריו דה ז'נרו — על חופים, קפוארה, על קצב שנשאר לה בגוף גם כשהלב נשחק.
היא לא ביקשה עזרה.
אף פעם.
וזה, יותר מהכול, גרם לו לרצות לתת לה.
לילה אחד, אחרי משמרת ארוכה מדי, היא חזרה עם דמעות שהוא לא ראה אצלה אף פעם. התיישבה בפינה, הצמידה את הברכיים לחזה, ולא אמרה מילה. רמי הביט בה מרחוק. דקה. שתיים. אחר כך פשוט התקרב, התיישב לידה, והניח לה את המעיל שלו על הכתפיים. בלי מילים.
זה היה רגע קטן. אבל זה היה הרגע שהתחיל הכול.
למחרת בבוקר, רמי קיבל החלטה בלי לחשוב יותר מדי: הוא הפסיק לשלוח אותה לעבודה. אמר לנהגים, לאנשים — "היא סגורה." זה עלה לו כסף, עשה לו אויבים. לא עניין אותו.
הוא מצא לה עבודה אצל חברה שלו — ניקיון משרדים בלילה. פחות נוצץ, פחות כסף. אבל גם בלי לגעת בגיהינום כל ערב.
בהתחלה לואנה כעסה. צעקה עליו.
"אני לא בובה שלך!"
"רוצה חופש," הוא ענה בקור רוח, "לא כלוב."
היא לא ידעה מה לעשות עם זה. אף אחד לא עשה בשבילה משהו בלי לבקש משהו בתמורה. לא עד רמי.
עם הזמן, היא התחילה לראות אותו אחרת. לא כמו סרסור. כמו מישהו שהלך לאיבוד מזמן ומנסה עכשיו למצוא דרך חזרה.
בוקר אחד, אחרי עוד לילה של ניקיונות וידיים סדוקות מסבון זול, לואנה חזרה לדירה ומצאה את רמי ישן על הספה, חולצה קרועה, פצע קטן מעל העין. היו אנשים שלא אהבו את מה שהוא עושה בשבילה. אבל הוא לא נרתע.
היא התקרבה אליו, שקטה, ונגעה בעדינות בפצע. רמי התעורר, הביט בה, ולא אמר כלום. גם היא לא.
הם לא היו צריכים מילים.
רמי ידע שהוא לא יכול להבטיח לה עולם אחר. לא היה לו אפילו את עצמו בשלמות. אבל לואנה לא ביקשה שלמות. רק אמת.
אז בלילה אחד, בלי דרמה גדולה, בלי הצהרות, הם עזבו. דירה קטנה באשקלון, רחוק מכל מה שהכירו. עבודה פשוטה, חיים פשוטים.
לפעמים, כשהיא רוקדת במטבח לצלילי סמבה ישנה, ורמי מביט בה מהצד עם חצי חיוך עייף, הוא יודע:
הוא איבד את העולם הישן, אבל מצא משהו ששווה הרבה יותר.
חופש.