שלוש נערות ליווי – אולנה, קטיה ונסטיה – עזבו את העיר אודסה עם מזוודה אחת וחלום בלב. הן שמעו על תל אביב: עיר של חופש, שמש וחיים שלא מפסיקים לרגע. עבורן, זו הייתה התחלה חדשה, הזדמנות לברוח ממלחמה ומהכאוס שבבית, ולבנות משהו משלהן.
הן שכרו דירה קטנה ויפה בשכונת נווה צדק, דירה ישנה עם מרפסת שמביטה לים. קטיה חלמה להיות ציירת, והתחילה למכור פורטרטים בטיילת. נסטיה, שאהבה טכנולוגיה, מצאה עבודה כבודקת תוכנה בסטארט-אפ קטן. אולנה, המוזיקאית, התחילה להופיע בברים קטנים בדרום העיר, שם הקהל היה שקט ומקשיב.
בכל לילה הן היו נפגשות במרפסת, שותות תה עם נענע, מספרות על היום שלהן, צוחקות, ולעיתים גם בוכות. הן היו רחוק מהבית, אבל יצרו אחת לשנייה בית חדש.
ולמרות הפחדים, ולמרות שהעבר רדף אותן, הן גילו שבמקום שבו השמש שוקעת אל תוך הים, לפעמים חלומות יכולים באמת להתחיל להתגשם.
הימים הפכו לשבועות, והשבועות – לחודשים. עם כל שקיעה שצבעה את המרפסת שלהם בזהב וכתום, הנערות הרגישו קצת יותר שייכות. הן למדו את השפה – בהתחלה מילים פשוטות כמו "תודה", "כמה זה עולה", ואז גם "הכול יהיה בסדר".
אחד הימים המשמעותיים הגיע דווקא בצורה הכי לא צפויה. זה היה ערב חמישי. נסטיה חזרה הביתה עם תיק מלא קופסאות טייק-אווי מהמשרד. “יש מסיבת סטארט-אפים על הגג של החברה שלי מחר. תבואו!” היא אמרה בהתלהבות.
“אנחנו? למסיבת הייטק?” צחקה קטיה.
“מה, לא מגיע לנו פעם אחת ללבוש שמלה יפה ולהרגיש כמו תל אביביות אמיתיות?”
למחרת הן הופיעו על הגג, שלוש צעירות אוקראיניות עם מבטא קל, לבושות בצבעים זוהרים, כמו גלויות חיות מתוך חלום. אורות העיר נצצו מאחוריהן, ומוזיקה אלקטרונית ריחפה באוויר החם של הקיץ.
שם, על הגג ההוא, קרו כמה דברים שישנו את הכול.
נסטיה פגשה מישהי בשם תמר, מייסדת של מיזם חברתי שמקדם נשים בטכנולוגיה. תמר התלהבה מהידע של נסטיה, והזמינה אותה להשתתף בפרויקט חדש – לא רק לעבוד, אלא גם להשפיע.
קטיה פגשה אוצר גלריה, גבר שקט ומבוגר שחיפש אמנית צעירה שתצייר סדרת עבודות על הגירה וזהות. הוא קנה ממנה ציור אחד באותו ערב – הראשון שלה שאי פעם נמכר.
ואולנה… ובכן, היא לא פגשה אף אחד מיוחד. אבל כשהתחיל הג'אם סשן המאולתר על גג הבניין, מישהו הגיש לה גיטרה. היא ניגנה שיר שכתבה בשבוע הראשון בארץ, על געגועים, על בית רחוק ועל חיפוש אור. כשהיא סיימה, היה שקט. ואז מחיאות כפיים. אמיתיות.
כשחזרו לדירה, השקט לא היה של עייפות, אלא של הבנה. הן לא רק מצאו קורת גג ומקום עבודה. הן מצאו קול.
המרפסת בנווה צדק כבר לא הייתה רק נקודת התחלה. היא הייתה לב של משהו חדש. בית של שלוש נערות, שלא משנה מאיפה הגיעו – הן כבר שייכות.