סאו פאולו, ברזיל

החיים של קמילה, בת 22, לא היו פשוטים. מגיל צעיר נאלצה לפרנס את עצמה ואת אחיה הקטן, לאחר שאביהם עזב ואימם שקעה בדיכאון. היא עבדה כמלצרית, ניקתה בתים, ניסתה ללמוד בלילות, אבל דבר לא הספיק.

כשהגיעה ההצעה דרך קבוצת ווטסאפ שנקראה "Oportunidades Europa", זה נשמע כמו חלום. "עבודה דיסקרטית לבחורות יפות באירופה", נכתב, "משכורת גבוהה, מגורים כלולים, תמיכה מלאה." קמילה שאלה, הסתקרנה, נבהלה – ואז פנתה לפרטי.

שם פגשה את אנדראה – ברזילאית לשעבר שעברה לרומניה וכעת מחפשת "בנות רציניות לעבודה דיסקרטית." אנדראה הייתה כריזמטית, רגועה, עם הבטחות בטון משכנע. "את תעבדי רק עם לקוחות עשירים, תנאים טובים, זה לא מה שאת חושבת."

הנחיתה בבוקרשט

קמילה לא הייתה לבד. איתה הגיעו בטיסה גם מריאנה – קופצנית, סוערת, עם שיער אדום ועיניים ירוקות – ואיזבל, שקטה וביישנית, שהצמידה את תיק הגב לגופה כאילו היה הצלה.

בנתב"ג הן עוד התחבקו עם אמא ובכו בשירותים. בבוקרשט הן כבר למדו להיות קשוחות. נהג מקומי אסף אותן ונסעו יחד לדירה באזור שנראה אפרורי, נטול חיים. בבניין הישן בקומה שלישית – שלוש דלתות, שלושה חדרים, וסלון שהוסב לעמדת המתנה.

“תתרגלו מהר,” אמרה אנדראה באותה ערב. “זאת עבודה, לא גיהנום. תהיו חכמות, תעבדו יפה, עוד חצי שנה אתן יכולות לפתוח קיוסק בברזיל."

חוקים של דירה דיסקרטית

קמילה למדה מהר. לדבר בנימוס, לחייך אבל לא יותר מדי, לבדוק מי נכנס לדירה, לשים לב לזמנים, לדאוג לניקיון, ולשדר ביטחון.

העבודה לא תמיד הייתה קשה פיזית – אבל נפשית? כן. היו לקוחות שהגיעו רק כדי לדבר, אחרים שהיו קרים ומכניים, והיו גם כאלה שניסו לבקש יותר ממה שסוכם.

החוק הראשון של אנדראה היה ברור: "אם את לא מרגישה בטוחה – את לא עושה. את מתקשרת אליי."

 שלוש נשים, שלוש דרכים

למריאנה היה קל להשתלב. היא ראתה בזה אמצעי. “אני לא מתביישת,” אמרה. “מכרתי את הזמן שלי קודם תמורת שכר מינימום – לפחות עכשיו זה שווה משהו.”

איזבל לא יכלה לסבול את הבדידות. היא כתבה כל ערב ביומן קטן, וספרה את הימים. קמילה שמה לב שבכל פעם שדיברו על העתיד, איזבל שתקה.

וקמילה? היא הייתה באמצע. ניסתה להאמין שזה זמני. היא תעבוד, תחסוך, תחזור לברזיל ותהיה משהו אחר. אולי תקים סטודיו ליוגה. אולי תלמד תרגום. היא רק צריכה להחזיק עוד קצת.

השבר

הכול השתנה בלילה אחד.

אחד הלקוחות – רופא מוכר מאחת הקליניקות בעיר – הגיע שיכור. מריאנה הייתה במשמרת. קמילה שמעה צעקות מהחדר. היא רצה פנימה בלי לחשוב פעמיים וראתה את מריאנה דוחפת אותו. הוא נפל, שבר אגרטל, קילל.

קמילה התקשרה מיד לאנדראה.

המשטרה לא הגיעה – כמובן. הלקוח נעלם, אנדראה שילמה למישהו "שיסדר את זה". אבל האמון נפגע.

“הייתי בטוחה שאנחנו בטוחות,” אמרה קמילה למריאנה. “לא היינו,” השיבה מריאנה. “לא באמת.”

הבריחה של איזבל

שבוע לאחר מכן, איזבל נעלמה.

על המיטה שלה נשאר מכתב:
"אני מצטערת. אני לא מסוגלת. תודה על החברות. אני נוסעת לפולין. אמרו לי שיש מנזר שמקבל נשים. אולי שם אתחיל מחדש."

מריאנה בכתה. קמילה שתקה. שתיהן הבינו מה איזבל לא הצליחה לומר בקול.

הזדמנות חדשה

אחרי חצי שנה, קמילה פגשה במקרה אישה מקומית בשם אירינה, שלימדה צרפתית לבנות מהגרים. הן שוחחו בקפה סמוך לדירה, וקמילה סיפרה לה קצת – לא הכול.

אירינה הציעה לה להצטרף לקורס בסיסי בתרגום. "זה רק פעמיים בשבוע," אמרה. "אולי תאהבי את זה. אולי תאמיני שוב בעתיד שלך."

קמילה הסכימה.

החלטות

עם הזמן, קמילה התחילה לעבוד פחות בדירה ויותר בלימודים. היא שכרה חדר קטן לבד, החזירה את הדרכון שלה (שהיה אצל אנדראה בתחילת הדרך), וכתבה לאחיה מכתב:
"אני משתדלת להיות גאה בעצמי. עדיין לא יודעת איך, אבל אני בונה את הדרך שלי."

מריאנה, לעומתה, החליטה להישאר. “אני לא בורחת ממה שאני עושה,” אמרה לקמילה. “אבל אם תצליחי לצאת מזה – אני אהיה מאושרת בשבילך.”

בוקרשט, שנה אחרי

קמילה עבדה כמתורגמנית זוטרה בפרויקט של עמותה מקומית. היא עדיין התגוררה בצניעות, למדה אונליין, והתנדבה במרכז לנשים עולות חדשות. את מריאנה ראתה לפעמים – בחיבוק, במבט שקט של הבנה.

איש לא ידע את כל מה שקרה בדירה ההיא. איש לא שאל. אבל בעיני קמילה, כל דבר בחיים – גם הקשה ביותר – יכול להפוך לקרש קפיצה.

בסופו של דבר, לא כל הנשים יצאו משם בשלום. חלקן נשברו. חלקן עדיין שם. אבל קמילה – קמילה בחרה אחרת.

והיום, כשהיא יושבת מול דף פתוח ורושמת:

"המסע שלי התחיל בחדר סגור – אבל הוא הוביל אותי לחיים שבהם אני סוף סוף מרגישה חופשיה."

היא יודעת שלא הייתה דרך אחרת.