אני לא מפרסמת את עצמי. לא צריך. מי שצריך – כבר שמע. במסדרונות הגבוהים של דירות דיסקרטיות במרכז, במשרדים עם הקירות השקופים, בלילות שבהם החליפות מתקלפות והמסכות נמסות – שם, אני שם.

קוראים לי איך שהם רוצים. אבל אני יודעת מי אני.
הנסיכה. לא בפנטזיה של שמלות ונשפים – אלא באלגנטיות של שליטה, ברוך שהוא חד כתער, במגע שהוא זיכרון שלא שוכחים.

אני מעסה. לא כזו מהפליירים שמודבקים על תחנות רכבת. אני לא עוד אחת שעובדת לפי שעה. אני שעה בפני עצמה. מי שמכיר – יודע.

הקליניקה שלי שקטה, ריח של עץ סנדל ונר אחד בוער. הכל נקי, חמים, עטוף. הסדינים מתחלפים אחרי כל לקוח, המוזיקה נבחרת לפי מצב הרוח, והמים תמיד בטמפרטורה נכונה. תודעת שירות? לא. תודעת שלמות.

כשגבר נכנס אליי, הוא לא מביא את הגוף – הוא מביא את השקט שהוא לא מוצא בשום מקום אחר. אני לא צריכה לשאול שאלות. אני רואה. כתפיים מתוחות? עיניים עייפות? דופק מהיר מדי? הגוף שלו כבר מספר לי הכל.

אני עובדת רק עם לקוחות קבועים. ממליצים בלבד. אין פרטים ברשת. אין תמונות. אין שמות. כל פגישה היא חוזה – של אמון, של דיסקרטיות, ושל אמת גולמית שלא עוברת דרך פילטרים.

אחד מהקבועים שלי הוא מנכ"ל של חברת ענק. איש שכולם פוחדים ממנו במסדרונות. אצלי, הוא שוכב על הבטן, עוצם עיניים, נושם בקצב איטי, ולפעמים לוחש תודה כאילו שכח איך זה מרגיש שמישהו נוגע בו בלי לבקש דבר חזרה.

אני לא מוכרת פנטזיה. אני מזכירה לאנשים איך זה מרגיש להיות מורגשים באמת.

"את הסוד השמור שלי," הוא אמר לי בפעם השנייה. לא מתוך תשוקה – מתוך הקלה.
ואני חייכתי. כי אני יודעת.

אני הנסיכה הנשית של המרכז.
הגבול בין מגע לריפוי.
החוליה החסרה בין שליטה להכנעה.
והשקט שאחרי כל הסערות.

מי שמכיר – לא שוכח.
מי שלא – פשוט לא מוכן.

"הנשוי שבא רק לנשום"

הוא הגיע בפעם החמישית, באיחור של שלוש דקות. אצל אחרים זה היה נרשם לי בראש כ"פחות רציני", אבל אצלו – ידעתי שזה המחיר שהוא משלם על הבריחה.

קוראים לו דביר. ארבעים ואחת. נשוי. אב לשלושה. מראה של איש משפחה ממרכז הארץ – כרס קלה, חולצה מכופתרת בלי גיהוץ, מבט של מישהו שלא נגעו בו באמת מאז החתונה.

בפגישה הראשונה הוא רק ישב. ביקש שאדליק לו את הנר הלבן, ואמר:
"אני לא יודע למה הגעתי. אבל מישהי אמרה שאת המקום האחרון שהוא באמת הרגיש בו שקט."

אני לא נוגעת בלי הסכמה ברורה. אז בפעם הראשונה רק דיברנו. בפעם השנייה – רק מגע בידיים. בפעם החמישית, הוא ביקש:
"תני לי לשכב על הגב, אל תגידי כלום. רק תהיי כאן."

אני הנחתי יד על הלב שלו. הוא התחיל לבכות בשקט. לא דרמה. לא קריסה. פשוט שחרור.

הוא לא בא בשביל מין. לא בשביל לגעת. רק בשביל לזכור שהוא חי.

ואני – לא ניסיתי לתקן אותו. רק הייתי הסוד שהוא היה צריך כדי לא להתפרק במקום אחר.

"הצעיר עם הכוח המוזר בעיניים"

הוא הגיע דרך המלצה של עורך דין בכיר. צעיר, בן עשרים ושבע, לבוש שחור, שיער קצוץ, מבט של מישהו שלא שייך למקום שבו הוא נמצא – ובכל זאת, הוא נראה שייך לכל מקום.

"קראתי לך נסיכה," הוא אמר לי מיד כשנכנס. "אבל נראה לי שאת יותר מלכה."

חייכתי. "רק אם אתה יודע איך לשרת."

הוא שתק. ואז התיישב בלי לבקש רשות.
"מעניין אותך שליטה?" שאלתי.
"לא מעניין – טבעי לי. אבל אני לא רוצה לשלוט. באתי כדי לבדוק מה קורה כשאני לא צריך."

במפגש שלנו לא דיברנו הרבה. הוא כרע מולי, שלוב ידיים, חיכה. לא היה מתח מיני – היה שקט עוצמתי. עיניים לעיניים. נשימה לנשימה.

נתתי לו להרגיש איך זה כשלא מבקשים ממנו להיות חזק.

בפגישה השנייה שלנו – הוא ביקש שאקשור לו את הידיים. אבל לפני זה, הוא אמר:
"אל תרחמי עליי. רק תלמדי אותי מחדש איך להרגיש בלי לשלוט."

והתחלתי ללמד.