אחרי שלוש שנים במדים, רוי הרגיש שהוא סוף־סוף נושם. השחרור הגיע, והוא צעד החוצה מבסיס הקריה בתחושת ריחוף — בלי נשק, בלי חגור, בלי מפקדים. רק חופש, בגדים אזרחיים, והבזקי זיכרון של אינספור תורנויות ושמירות.
בערב, החברים הקרובים שלו הפתיעו אותו עם מסיבה קטנה בדירה בהרצליה. בירות, מוזיקה, בלונים עם הכיתוב “ברוך הבא לחיים האמיתיים”, ואפילו חולצה עם ההדפס “משוחרר, אבל לא מהפנטזיות”.
אבל אז, רגע לפני חצות, דניאל, החבר הכי טוב שלו, סימן לו לצאת החוצה למרפסת.
“זה הזמן לפתוח את המתנה האמיתית,” הוא קרץ.
רוי הרים גבה. “מה זאת אומרת?”
“בוא. הזמנו לך חוויה של פעם בחיים.”
כעבור חצי שעה, מונית עצרה ליד דירה דיסקרטית בצפון . דניאל נתן לרוי פתק.
“הדס – המתנה שלך. תהיה מנומס.”
הוא צלצל בדלת. היא נפתחה לאט.
הדס עמדה שם – שיער שחור גולש, עקבים גבוהים, שמלת סאטן בצבע שנהב, חיוך עדין ומביך בעת ובעונה אחת.
“שלום, רוי. שמעתי שאתה חוגג סוף־סוף את השחרור שלך,” היא לחשה בקול נמוך וחם.
“אפשר להגיד,” הוא גמגם, “זה… הפתעה.”
“אל תדאג,” היא קרצה. “אני טובה בהפתעות.”
הדירה הייתה מרווחת, נקייה, מעוצבת כמו סוויטה במלון בוטיק. מוזיקה רכה התנגנה ברקע. הדס מזגה לו כוס ויסקי, התיישבה מולו, ושאלה שאלה פשוטה:
“מה הפנטזיה הכי גדולה שלך שלא העזת להגשים?”
רוי הסמיק. הוא לא היה רגיל לשיחה כזו, בטח לא עם מישהי כזו.
היא לא נראתה כמו “נערת ליווי” מהסרטים — הייתה בה נינוחות, ביטחון, חושניות מתוחכמת.
הוא ענה לבסוף:
“פשוט… להרגיש שאכפת. שלא ממהרים. שלא אני צריך להוביל.”
היא קמה באיטיות, חייכה.
“אז בוא נתחיל בזה שאתה לא צריך לעשות כלום.”
הדס התקרבה אליו, מלטפת אותו בקצה האצבעות, ואז בגופה. היא הוליכה אותו לחדר – מצעים לבנים, נרות, ריח וניל חמים באוויר.
היא הפשיטה אותו לאט, כאילו כל תנועה היא טקס. ואז לחשה:
“זו לא רק מתנה – זו חוויה שתיקח איתך הלאה.”
היא נגעה, ליטפה, לחשה, התמסרה והובילה.
העונג היה איטי, בטוח, מדויק. הוא הרגיש שכל מה שעבר עליו בשלוש השנים האחרונות — נשטף ממנו.
היא שיחקה איתו, גירתה, הקשיבה. לא רק לגוף שלו — אלא לו.
הם שכבו צמודים, דקות ארוכות אחרי הסיום, כמו שני זרים שלא צריכים מילים.
לפני שיצא, היא חייכה שוב.
“תזכור – זו הייתה רק ההתחלה שלך עם החיים. תבחר אותם בתשוקה.”
בדרך חזרה, רוי הביט בעצמו במראה של המעלית.
הוא כבר לא היה חייל.
הוא היה גבר.