אף אחד לא ממש ידע מי מנהלת את הדירה ברחוב מאז"ה 22. שמועות עברו בין אנשי עסקים, סטודנטים לאמנות, ובליינים עייפים משגרת הלילה — כולם לחשו את אותו סוד:
"אם אתה מחפש פינוק אחר, לא רק עיסוי, אלא חוויה לגוף ולדמיון – זו הכתובת- דירה דיסקרטית "

הדלת הייתה כביכול סגורה תמיד. בלי שלט, בלי זיהוי, רק פעמון קטן בצורת פרפר. מי שצלצל — היה חייב לדעת את הסיסמה.

בתוך הדירה, האור היה עמום וזהוב. מוזיקת לאונג' רכה עטפה את האוויר, וניחוח יסמין חם התערבב עם סוד אחר: ריח של עור, של תשוקה, של הבטחות מרומזות.

קיבלה אותך אחת מהנשים שעבדו במקום — כל אחת מהן דמות בפני עצמה: ג'יה, האקזוטית עם העיניים הירוקות, ידעה בדיוק איפה לעבור עם קצות האצבעות כדי להמיס כל שריר. דנה, בלונדינית עם צחוק שובב, שילבה מגע מקצועי עם נגיעות שובבות שרמזו על אפשרויות מעבר לעיסוי. ולילה, האצילית בשחור, שידרה שקט ועוצמה – כל מחווה שלה נראתה כמו כוריאוגרפיה מדויקת של פיתוי איטי.

הגבולות היו ברורים – אבל בתוך הגבולות האלה, השמיים היו פתוחים.

המיטה בחדר הייתה רחבה, נקייה, עם סדינים כותנה מצרית לבנים. בקבוקי שמן חמימים עמדו על מדף עץ, ונרות ריחניים הוסיפו תחושת זמן אבוד.

הפינוק לא היה מהסוג שאתה שוכח. היה בו שילוב מסוכן בין מקצוענות לעונג – כזה שגרם לך לשכוח איפה אתה, מה השעה, ואפילו את שמך.

כמה לקוחות נשבעו שהייתה בהם מין אנרגיה טלפתית — שהמגע תמיד קרא את המחשבות, כאילו ידעו בדיוק מתי לעצור, מתי להגביר, ואיך לגרום ללב לדפוק בדיוק כמו שצריך.

אבל כמו כל קסם אמיתי — הדירה לא נשארה שם לנצח.
יום אחד פשוט נעלמה. השכנים אמרו שבלילה אחד הובלו משם רהיטים עטופים במשי, ובמקום הדירה נפתחה קליניקה לרפואה סינית.

אבל תל אביב לא שוכחת. והדירה… היא אולי שינתה מקום.
רק מי שצריך באמת — ימצא אותה שוב.

תמר הייתה עיתונאית בת 32, נחשבת למבריקה במערכת, אבל עייפה מהמרדף הבלתי נגמר אחרי כותרות. ערב אחד, אחרי עוד כתבה על שחיתות בשלטון המקומי, חברה טובה לחשה לה:
"אם את באמת רוצה לכתוב משהו אמיתי – לכי למאז"ה 22. תגלי שם עולם שלא תיארת."

בתחילה חשבה שזו בדיחה, אבל משהו במבט של החברה – חצי חוכמה, חצי קינאה – גרם לה לברר.

היא חיפשה, שאלה, חפרה בפורומים סגורים. ואז, בלילה חמישי, לבושה בשמלה פשוטה וצעד מהוסס, מצאה את עצמה עומדת מול הדלת עם הפעמון בצורת פרפר.

"סיסמה?" שאלה אישה שפתחה את הדלת, שיערה קצר ועיניה כמו קטיפה כהה.

תמר גמגמה.
האישה רק חייכה.
"למזלי, קיבלת המלצה מהאדם הנכון."

היא נכנסה.

הדירה הייתה חמימה, ריחנית. הזמן כאילו עצר.
"תני לנו להוביל," לחשה לה דמות גבוהה בלבן. "היום את לא שואלת, לא כותבת, רק מרגישה."

בהתחלה זה היה עיסוי – איטי, עמוק, אינטימי.
אבל מהר מאוד, משהו השתנה.
ידיים טיילו לא רק כדי לשחרר שרירים – אלא כדי לגלות אותה.
כל תנועה הייתה הזמנה. כל מגע – אתגר.

תמר הרגישה נמסה, נפתחת.
צחוק קל נמלט משפתיה כשהידיים עברו במקומות שגרמו לה לשכוח את כל השאלות, המילים, התכניות.
המעסה — גבר צעיר עם מבט חכם ושפתיים רכות — שאל אותה בקול נמוך:
"את רוצה להמשיך?"

היא הנהנה.

ושם, בחדר האחורי, לא הייתה עיתונאית. לא הייתה אישה שמחזיקה הכל בשליטה.
רק גוף, לב, תשוקה — ורגע של חופש מוחלט.

כשהתעוררה מהחוויה, שכבו זה לצד זו בדממה, נשימותיהם מסונכרנות.
הוא לחש לה:
"את יכולה לכתוב על מה שקרה פה… אבל אף אחד לא יאמין. לא באמת."

תמר חייכה.
"אני לא אכתוב מילה.
זה שלי."